פסק-דין בתיק תת"ע 3771-09-12

הנאשם זכאי מחמת הספק

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 17.8.12, הזמנה לדין וכתב האישום בגין אי ציות לאות של שוטר במדים             (להלן - הדו"ח), עבירה על תקנה 23(א)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 17.12.12, נשמעו הראיות בתיק.

מטעם המאשימה, העיד רס"מ מוטי כליף, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח שסומן ת/1. 

מטעם ההגנה, העידו הנאשם ואשתו.        

על פי גרסת המאשימה, ביום 17.8.12, בסמוך לשעה 12:15, נהג הנאשם ברכב ברמת גן, ברחוב ביאליק ובהגיעו בסמוך לבית מספר 49, נצפה על ידי העד כאשר הוא עוצר רכבו במקביל לרכב חונה, לפני מעברחציה המצוי במקום, תוך שהוא חוסם נתיב נסיעה ומסכן הולכי רגל.

העד, שהגיע למקום בעקבות תאונת דרכים שאירעה בצומת ועסק אותה עת בחסימת הפניה לרחוב אורדע, סימן לנאשם, ממרחק של כ-15 מטרים,באמצעות הרמת יד ימין, שיזיז את רכבו. הנאשם, אף שהיה לו קשר עין עם העד, לא ציית לאות. העד התקדם לעבר רכב הנאשם ובמקביל, יצאה אשתו של הנאשם מחנות סמוכה, נכנסה לרכב והנאשם החל בנסיעה.

העד הורה לנאשם לעצור את הרכב ורשם מפיו את הדברים הבאים:" אני לא הבנתי שסימנת לי לנסוע. רק חיכיתי 2 דקות לאשתי באוטו. במידה והייתי מבין כי אני מפריע לתנועה, הייתי זז באופן מיידי. הכל נוצר עקב אי הבנה. תן לי את הפרטים שלך שאני אגיש תלונה. הייתי יכול להגיד לך שאשתי בהריון אבל לא עשיתי את זה".

הנאשם העיד להגנתו ועל פי גרסתו עצר במקום האמור, אך רק על מנת שאשתו תיכנס לחנות ותאסוף דבר מה, ששולם מראש. הנאשם טען כי היו כלי רכב נוספים שעצרו מאחוריו ולאחר כשתי דקות המתנה, הגיעה אשתו חזרה לרכב ואז ניגש אליו העד והחל לצעוק עליו. לדברי הנאשם, העד לבש מעיל אפור, שאינו נחזה להיות מעיל משטרתי, למעט סמל המשטרה, בו ניתן להבחין רק ממרחק קצר ביותר. הנאשם העיד כי העד צעק עליו ועל אשתו ועיכב אותם במקום מעל חצי שעה. הנאשם עמד על כך שלא הבחין בכל אות מצידו של העד להזיז את הרכב ואם היה מבחין, היה מציית מיידית. הנאשם הכחיש כי היה סמוך למעבר החצייה וטען כי היה במרחק של כ-15 מטרים ממנו.

עדת ההגנה, אשתו של הנאשם, העידה ברוח דומה, לפיה נכנסה לחנות רק כדי לאסוף דבר מה וכעבור כשתי דקות חזרה לרכב ואז התקרב אליהם העד והחל לצעוק על בעלה. לטענתה, רק כאשר העד הגיע סמוך לרכב, ניתן היה להבין כי מדובר בשוטר.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את הראיות, לא אוכל לקבוע במידה הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בתיעוד נסיבות ביצוע העבירה, החסיר עד התביעה עובדות מהותיות כגון: פרק הזמן בו עמד הנאשם בחניה כפולה וזאת נוכח טענת הנאשם ואשתו כי מדובר בשתי דקות בלבד. בנסיבות אלה, אף אם עמד הנאשם במקום שתי דקות, על השוטר להפעיל שיקול דעת ולהעדיף את פינוי החניה האסורה, על פני עיכוב לצורך רישום דו"ח.

היה והנאשם אכן חנה תוך שהוא מפריע לתנועה ומסכן הולכי הרגל, היה על העד לגשת אליו באופן מיידי ולא להסתפק במתן אותות מרחוק, כאשר לא ברור אם הנאשם מזהה ומבין את ההנחיה לנסוע מהמקום.  

כמו כן, הופיע העד לעדות בבית המשפט כשהוא לובש את מעיל האופנוענים המשטרתי ששימש אותו גם במועד רישום הדו"ח וגם אני התרשמתי כי ממרחק, קשה להבחין כי מדובר במעיל משטרתי ובשוטר.

הנאשם ועדת ההגנה מטעמו עמדו על גרסתם ועדותם בבית המשפט עשתה עלי רושם אמין. התרשמתי כי במידה והיה הנאשם מבין כי שוטר מסמן לו לנסוע מהמקום, היה מציית לו.

ב"כ המאשימה לא ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירה חלופית של חניה במקביל לרכב חונה, אף שהודה בביצועה בפה מלא. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש מקום להרשיעו בעבירה זו.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

ניתן היום,  ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, במעמד הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: